ירמי בן צבי

בזכות ההולכים בשדות

הימים חולפים, שנה עוברת, בעוד חודשיים שלושה יפרוץ לו האביב, ועמו טקס קציר העומר. יצירה ייחודית, מקורית ומרשימה, שהייתה למסורת ונצרבה בתבנית נוף המולדת של בני רמת יוחנן לדורותיהם.

כבוד וייקר ליוצרים, ליצירה, לנושאים בעול קיום הטקס שנה שנה, ולקהל הבא בפאת השדה. ללא ספק מושא ל"גאוות יחידה", לאיכות תרבותית מיוחדת זו, שגם היום, מקץ שבעים שנה קיסמה עוד לא פג.

אך סוד קיסמו וחשיבותו של הטקס אינו טמון ביופיו החיצוני המרנין כל עין ושובה כל לב ואוזן.

המשמעות האמיתית היא המסר - חידוש הקשר לאדמה – זה העיקר.

לצערנו, בחלוף העיתים, היציאה הזו לשדות בראשית האביב, אל הטבע, הצלילים, הריקודים, הצבעוניות ושמחת  הקציר עם השקיעה – מהולה בשמץ של אכזבה.

אכזבה מאחר וההשפעה של הטקס על התפתחות התרבות והיצירה המקוריים בארץ, היא לא כפי שחשבנו שתהיה, וההישג, שהיה בזמנו אדיר, ושִמעוֹ יצא אל כל קצות ארץ - נותר שלנו בלבד, לנו, לבנינו ולבאים בשערינו. 

אשר על כן, לטעמי, ראוי לקראת יובלו של החג, להעלות על ראש שמחתנו את ההולכים המיתולוגיים בשדות, מהימים הראשונים עד ימינו אלה.

אותם פַלָחִים שחרשו עם פְּרָדוֹת, או עם D2, שפתחו תלמים "לפי העין", שזרעו בידיים, שהעבירו קווי הַמְטָרָה בידיים, או פתחו תעלות השקייה, שקצרו בחרמשים והעמיסו בקילשונים, שהסתכלו בדאגה הנושנה אל השמים, האם הגשם ימטיר בּעֶיתוֹ...

אותם פַלָחִים שנשאו את "במת החג" על גבם בכל עונות השנה, כדי שנוכל לרקוד עליה עם בוא האביב. 

משה הלוי ומיכאל ישראלי

ובראש ההולכים יעקב יניב וקורט הורביץ, ומוישה הלוי, ומוישה זמיר. ושלמה יבלונקה, וישראל דימנשטיין, ועמרם בן תנחום שאינם עמנו עוד. ויבדלו לחיים ארוכים  בצלאל ודדי ויורם ומיכאל ורפאל וכל דור הממשיכים של היום, אותם גד"שניקים מודרניים שגם ממרומי הכלים הענקיים, המשוכללים, הממוחשבים, הממוזגים עדיין חשים את פעימות לב האדמה, עדיין הולכים מזיעים בשדות. פותחים נירים, חורשים וזורעים בימי החמה ובלילות הסתיו כדי להספיק לפני... ועדיין כמו אז... נושאים מבט אל על באותה דאגת פַלָחִים נושנה לגשם, שיירד בעיתו על שדות הלחם.  .