"אֶת רֵיחוֹ הַטּוֹב נוֹתֵן..."

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

בוקר ליל הסדר. לבנה של אמצע חודש ניסן עוד מונחת לה עצלה על הכרמל, צונחת לאיטה אל תוך אובך קל של שחר. משכימי קום משכימים כדרכם לעיסוקיהם. אחר כך גם החצר כולה תתעורר לחיי עמלה. והכל כמו תמיד, והכל שונֶה. ערב חג.

בשעה כזו של בטרם, אני מדווש אל המכבסה, בה ה"פסח" הוא עניין שבשגרת היומיום. אחרי הקפה של הבוקר אני מפעיל את המכונות וניגש למיין את הכביסה. אל הניחוח החמצמץ שעולה מהבגדים, מתגנב ניחוח נוסף שמגיע ישר מן המטבח הסמוך. אי אפשר לטעות בו. תבשילי החג שרוחשים עכשיו בסירים מודיעים על נוכחותם המגרה באווירו הצונן של הבוקר. לפני שנות אֶלֶף, אותו ריח בדיוק היה עולה מהסירים של שושקה ודינה... 

הבנות במטבח

ערב קודם לליל הסדר הן היו עסוקות עיסוק רב בהכנת הגעפילטע פיש והעוף במטבח כשבחדר האוכל, אותה שעה, מהומה רבתי. על הבמה מתנהלת בעצלתיים "חזרת המיקרופונים", מקהלת הילדים לא מניחה את דעתה של זכריני והערב נמשך ונמשך אל תוך הלילה. המבוגרים, "חברי המקהלה" שאמורים למחרת לשבת על הבמה לאורך כל ה"סדר" "מנוּדִים" ממשפחתם, מתחילים לאבד סבלנות. ואני, כמו המלאכים מחלום יעקב, עולה ויורד בסולם המתנדנד שלקחתי בחשמלייה, תולה על הקירות את מסגרות העץ הכבדות שעליהן קישוטי החג, צופה מלמעלה על המתרחש בחדר האוכל. מדי פעם, באין רואים, "מתגנב" למטבח "לברר" מה מתבשל בסירים של הבנות. לנוכח "התעניינותי" הקולינרית הן מגלות יחס סלחני ו"מרשות לטעום" מן החלקים ש"התפוררו" להם, מהחלקים שלא יהיו ראויים מחר להגשה, אך עדיין ראויים מאוד לאכילה של טרם חג, מה גם שזה עתה נימשו מהסירים הרותחים...

ריח אחר של הפסח היו הסנדלים. כמה שבועות לפני החג היינו צועדים עם בלה פ. ובלה ז. למדידה בסנדלריה

זישה בפעולה בסנדלריה

 של זישה ליד הרפת. היינו מחכים בחוץ, כל ילד לתורו, כנידונים לעונש על לא עוול בכפינו, רועדים מפחד מפני הלא נודע. אחר כך נקראים אחד אחד פנימה אל קודש הקודשים. בפנים זישה מרעים בקול ענות וגרון רועד אריָה מאופרה שרק הוא יודע... צלילי הבאס שלו ממלאים את החדר כעולים מעומק ביטנו המכוסה ב"סינור" נוקשה, בּלֶה מזוקן, סינור שכתמי שנים רבות של סנדלרוּת מרוּחוֹת עליו שכבות שכבות. באוויר עומד ריח חזק של עורות חדשים ושמנים שבהם היו מושחים בזמנו את הנעליים "כדי לשמור עליהן" בפני רטיבות. בכבדות הוא קם מהשרפרף, עושה את עצמו כועס ורוגז על ה"הפרעה" בקונצרט הבוקר שלו. הקונצרט שבוקע מ"אפאראט" ישן, רדיו

איור

 מנורות של "זניט", חום, עם מחוג זהב שתקוע, איך לא, ב"קול המוזיקה".זישה מניח מִשטח של עור קשיח על הרצפה במרפסת, מציב עליו את רגלינו היחפות, מוריד מהאוזן עיפרון סימון, ובטִקסִיוּת מופגנת הוא מתחיל במלאכת סימון כף הרגל. מצייר חצי עיגול בעקב וחצי עיגול בבוהן, מעשה המדידה הזה גורם דיגדוד קל בכף הרגל אבל אסור להוציא הגה מהפה, שלא לדבר על ציחקוק, הפחד משתק. בסוף התהליך הוא פולט משפט באידיש, משהו כמו "הבא בתור" או אולי "ברוך שפטרנו..." אנחנו לא מבינים את הנאמר, אבל כן מבינים את המשמעות שלגבינו היא שיחרור ורווחה...

ערב החג היינו מוצאים ליד המיטה זוג מכנסיים קצרים עם כתפיות, חולצה לבנה, גרביים וסנדלים הכל מריח "חדש". לכווווולם אותו דבר, לכולם אותו הצבע, לכולם שווה, לכולם משותף על פי מיטב ערכי הקיבוץ הישן. היום יש מי שיסתום את האף נוכח "פירות" הסוציאליזם ההוא, אבל עדיין, בלילות החורף הקרים, כשריח עשן עולה בבתים מתנורי העצים ועוטף את הקיבוץ המנומנם, נזכור ילדוּת רחוקה אחרת... שבה הוא היה מתאבך פעם בשנה, מתנורי הבוץ והקש שבנינו על יד הגן לאפיית מצות לפני הפסח. 

יום לפני היו מוציאים החוצה שולחנות, שמים עלינו סינורים קטנים ומושיבים אותנו ללוש את הבצק למצות... ושוב

ילדינו מדוגמים לפסח - הכל חדש מהמחסן והסנדלרייה - גם התחתונים והגופייה

 אני חש את דביקות הבצק שבין האצבעות, ושוב עיניי דומעות מענני קמח והעשן, או אולי מסתם געגוע... ושומע את המטפלות מתרות בקולי קולות: "להיזהר לא להתקרב יותר מדי לאש כי זה מסוכן!" ומזדרזות לתקן את מה שלא הצליח לנו בלישה והרידוד כדי שהמצה תצא "כמו שצריך"... אוי אוי אלוהי המצות, למה דווקא לי הן היו יוצאות תמיד או דקות מדי ושרופות, או שמנות מדי וקשות...

מכינים מצות בגן

אבל היום קצר והמלאכה מרובה, אני חוזר להררי הכביסה וניחוחם ה"אחר" שמונחים להם בעגלות מחכים ל"פסח" שלהם, ממהר להכניס אותם למכונות שהרי עוד כמה שעות יורד ערב החג....

חג שמח!